אני תמיד אהבתי לשוחח עם אנשים מבוגרים. בדרך כלל יש להם מה לספר. הם שותקים, כי הם רגילים שלאף אחד לא מעניין מה יש להם להגיד. אם הם קולטים שאתה באמת רוצה לשמוע אותם – הם מתחילים לספר דברים והשקפות עולם שלא היית מצפה מהם.
במרפאות שעבדתי, כאשר היה מגיע מישהו זקן, שלא מדבר עברית, אולי קצת סנילי, אף אחד לא רצה להתעסק אתו. היו אומרים: זה בשביל רויטמן. לא יכלו להבין איך אני יכול לשבת איתם שעות בלי להשתעמם.
הייתי יועץ בבית חולים כללי. פעם הזמינו אותי למחלקה כירורגית לאדם מבוגר. כרגיל, לפני הבדיקה, קראתי את התיק הרפואי שלו, וראיתי שהוא עבר ניתוח הרניה בהצלחה וללא סיבוכים.
כאשר נכנסתי לחדר, ראיתי אדם מבוגר, מתוח, מכונס לעצמו. פניתי אליו בעברית, היות והיה רשום בתיק שהוא מגיל צעיר גר בארץ, אבל הוא לא ענה לי. שאלתי באיזה שפה אפשר לדבר אתו. הוא לא ענה. איך שהו התחיל להסביר לי ביידיש, שהוא הולך למות, שיש לו סרטן.
אמרתי לו שזה לא כתוב בתיק שלו. על כל מקרה עברתי שוב על התיק.
ואז הוא הסביר לי, שכאשר רופאים באים לביקור, הם לא מסתכלים עליו, מדברים דברים לא ברורים. כאשר הוא שואל אותם מה המצב שלו, אומרים לו שהכול בסדר והולכים.
ישבתי אתו יותר משעה. הוא דיבר עברית מצוינת, ידע הכול והתמצא בכול. דברנו על
המשפחה שלו, על פוליטיקה. הוא סיפר לי איך הגיע ארצה, נלחם במלחמת עצמאות, עבד
כמנהל עבודה בבניין, יצא לפנסיה ועוד.
