רפואה, זה לא חשבון פשוט. לא תמיד הדברים חד משמעיים. לפעמים צריך לקבל החלטות
של שניות. נזכרתי בסיפור: ב 1974 הייתי בסטג' במחלקת נשים ויולדות בבאר שבע. הגיעה
בדואית באמצע לידה עם חבל התבור בחוץ וראש התינוק כבר ביציאה. זה Emergency קלסי
ביולדות. תוך דקות התינוק מת. חייבים ניתוח קיסרי מידי. הרופא הבכיר שהיה במקום – היה
מתמחה שנה 3-4. במלחמת יום הכיפורים, שרק לא מזמן נגמרה, היה רופא מוטס ב 669. כל
החוויות מהמלחמה עוד היו מאוד טריות. כל הרופאים או היו עוד מגויסים או כרגע השתחררו.
בשביל ניתוח צריך חתימת הסכמה. הבדואית לא רוצה לחתום, צועקת "מן עללה!" כל שנייה
קובעת. הוא טפס את היד שלה, שם בתוך ספוגית של דיו ועל טופס הסכמה. שמנו אותה על
האלונקה ובריצה, דרך כל בית חולים רצנו לחדר ניתוח, שהיה בצד השני של בית החולים.
כאשר הוא כל הדרך דוחף את ראש התינוק פנימה, שלא יעצור את הספקת דם לעצמו. הצליח
להציל את התינוק ואת היולדת. לא יודע, אם היום היו עושים דבר כזה בלי הסכמה מפורשת.
לימים הוא עבר לבית חולים כפר סבא, נהי פרופסור. כאשר אני עבדתי בבית חולים מאיר,
פעם ישבנו בחדר אוכל באותו שולחן. אני אומר לו: "אני לא יודע אם אתה זוכר..", ומספר לו
את כל הסיפור. עברו יותר מ 25 שנים, הוא כל השנים האלה גינקולוג ומנהל מחלקה. בטח לא
פעם היו לו מצבים דרמטיים בעבודה. הוא אומר: "בטח, שאני זוכר! עד היום כואבת לי היד
מזה שלחצתי את ראש התינוק פנימה תוך כדי ריצה עם אלונקה!" מסכן, נפטר לפני כשנתיים.
בעיניי היה גיבור.
