כאשר אני משתמש במושג של דיאדה של הילד עם ההורה שלו – זה סכמתי.
למעשה כל אינטראקציות של הילד עם ההורים, או עם כל אחד אחר – זה דיאדות נפרדות שמופנמות.
אנחנו לא יודעים איך כל האינטראקציות – הדיאדות, בדיוק מסודרות על "המדפים" במוח.
לפעמים אדם זוכר אותם כמשהו אחד, ולפעמים אפיזודה ספציפית עולה בזיכרון.
אם זה זיכרון – זה טוב, כי זה במודע.
לרוב זה לא מודע ובא בצורת ההרגשות, התנהגויות או הסימפטומים.
לא הכול פתולוגי בהפנמות. להפך: זה תהליך התפתחותי רגיל. בלי זה בנאדם לא היה יודע איך לחיות.
רק חלק מהדיאדות יכולות להיות בעיתיות: למשל, אלה עם אלימות מופרזת, השפלה, ביוש
מוגזם, הפחדה, ענישה מוגזמת.
