פעם, נדמה לי שזה היה ב 1982-3. לישיבת צוות של בית החולים היה מוזמן מרצה אורח, רקטור של אחד האוניברסיטאות, פרופסור להיסטוריה של העם היהודי, והוא נתן הרצאה בנושא. כאשר הוא סיים שאלו למי יש שאלות. כמובן, לאף אחד לא היו שאלות. אם זה הייתה הרצאה על תרופות או על נוירוטרנסמיטרים, כל אחד היה מנסה להראות כמה הוא חכם. ואז אני אמרתי עם הרבה צניעות, שאני לא הרבה שנים בארץ, אבל יש לי רושם שאנחנו – מדינת ישראל, מתנהגים כלפי העולם, והעולם מתנהג כלפינו, בדיוק כמו שהתנהגו יהודים בייערה והגויים כלפי היהודים. באותה תקופה, ואני מדבר על שנה ראשונה של מלחמת לבנון הראשונה, דעה כזאת לא הייתה מובנת מאליה. ישראלים ראו את עצמם כעם גאה, שונה מיהודים מסכנים מהגולה. ואז הוא אמר: "אתה אפילו לא יודע, עד כמה שאתה צודק!" מאז חיינו הרבה מאוד מצבים בארץ, בהם יכולתי לדמיין את המנהיגים שלנו ודעת הקהל שלנו, כדמויות ותפאורה במחזה של שלום אליכם.