בתחילת הקריירה שלי כפסיכיאטר, ראיתי בחדר מיון אדם מבוגר, ניצול שואה. בנים שלו הביאו אותו בגלל מצב דיכאוני.
בשיחה התברר שהבית שלו נראה כמו מחסן. כל הבית מלא בשקי קמח, סוכר, ארגזים של בקבוקי שמן, שימורים, בגדים, גפרורים, נרות.
מה שמעניין, שבנים שלו, גברים צעירים, משכילים, שנולדו בארץ ולא ידעו מחסור מעולם, היו בטוחים בשנות השמונים של מאה העשרים, שהתנהגות של אבא שלהם לגמרי מוצדקת. הם הבינו והצדיקו את הפחד של אבא, שבכל רגע יכולה להיווצר סכנת חיים, יהיה מחסור באוכל, בגדים, יהיה צורך לברוח בשביל להינצל.
הסיפור הזה מראה בצורה מוחשית, איך העולם הפנימי של ההורים נעשה עולמם הפנימי של הילדים, למרות שגדלו וחיים בעולם אחר לגמרי, במקרה הזה כ- 40 שנה אחרי הטראומה שאביהם עבר בשואה.
זה דוגמה להעברת טראומה מדור לדור. טראומה קל לזהות – שואה, התנהגות מוזרה אצל שני הדורות.
השאלה המעניינת – מה קורה עם העברה של מבנים נפשיים מדור לדור, מבלי שקיימת
טראומה חד משמעית? הרי אם המנגנון העברה – הוא אותו מנגנון, רק המאפיינים
המועברים פחות בולטים לעין, יש לזה השלכות רבות משמעות להבנת הנפש, ולשיטות
טיפול.
