המטופל כותב, שהוא יודע שאני לא באמת מאשים אותו, ושזה לא הסגנון שלי, מצד שני הוא מרגיש מואשם, מותקף ומבויש, כאילו אני אומר לו, שכל מה שהוא מרגיש ועושה – לא בסדר.
ואז, למרות ההבנה השכלית שלו, שאני לא תוקף ולא מבקר אותו, הוא תוקף ומאשים אותי על הזה שאני מבקר ותוקף אותו. בשלב זה, אני מרגיש מותקף ומואשם שלא בצדק. מה שקורה כאן – זה שהמטופל בעצם מראה לי, ונותן לי להרגיש מה זה כאשר קול פנימי כל הזמן אומר לו, שהוא לא בסדר, לא משנה מה יעשה, ולאיזה הישגים יגיע.
ההסבר להתרחשות כזאת היא, שהאובייקטים הפנימיים של המטופל מתעללים בו. (חלק אחד שלו מתעלל בחלק שני שלו). המטופל – (שני החלקים), סובלים.
כאשר המטפל מנסה מבחוץ להפריד בין שניהם (בין שני החלקים שלו, להרגיע אותם), שני החלקים מתאחדים ומתחילים להאשים ולתקוף את המטפל.
זה לא תהליכים רצוניים. המטופל לא עושה את זה בכוונה.
זה מראה, עד כמה התהליכים האלה מתוחכמים וחזקים.
בתהליך ההתכתבות, חשוב להיכנס לאנטומיה הכי עמוקה של התהליכים האלה, כדי שהמטופל ילמד לשלוט בהם יותר טוב, לא לתת להם להיות כל כך טוקסיים, גם כלפי עצמו, גם כלפי המטפל, וגם כלפי אנשים בסביבתו היום-יומית.
תהליכים דומים קורים גם בפסיכותרפיה פנים מול פנים. בטיפול בכתיבה, כל התהליכים יותר מוחשיים. הניתוח, שלהם הרבה יותר חד וברור.
