הייתי ילד ממש קטן. אימא דברה במטבח עם אחותה של אשתו הראשונה של אבא שלי, שנספתה בשואה. הם היו ביחסים מאוד טובים – היא ואימא שלי. לאישה הזאת היה אופי אימהי, ידעה לחזק, הייתה אופטימית, למרות מה שעברה. היא ובעלה הספיקו לברוח מזרחה לפני שגרמנים נכנסו לעיר.
באיזה שהו שלב של השיחה, אימא שלי הוציאה מהארון כמה מגבות שהצליחה להשיג לאחר עמידה של שעות בתור, או אולי בפרוטקציה. לא היה כך סתם בחנויות. אז הדודה הזאת אמרה בצורה מאוד רגועה ובלי כל הומור או אירוניה: "זה טוב שיהיו מגבות בבית, כי אם פתאום צריך לברוח, אפשר מהר לתפור מהם שקים". אימא החזירה את המגבות לארון והם המשיכו לדבר על משהו אחר, אולי על רצפט של עוגה שאפו.
למה אני כותב על זה? – כי אני חושב שחוויות העבר מהווים משקפיים דרכם אדם רואה את
העולם.
