יש הומור ויש הומור. לא כל צחוק נתפס על ידי ילד כי הקנטה והשפלה. תלוי באיזה צורה ועם איזה כוונה אומרים את זה.
זה הזכיר לי מקרה לא מילדות, אלא משנה א' בבית ספר לרפואה. שלחו אותנו ליום עבודה בקולחוז – אולי לאסוף ענבים. בצהריים היינו מאוד רעבים. בסוף הביאו אוכל חם – צלחת דגנים מבושלים וחתיכה קטנה של בשר. ישבנו בנים ובנות על הדשה ואכלנו. לידי ישב חבר שלי – בחור רוסי מאוד נחמד – לא אנטישמי. גרנו קרוב והיינו חברים עד שבשנה ד' הוא עבר לאקדמיה צבאית. מאז לא התראינו. אני אכלתי את כל הדגנים ואת הבשר השארתי לסוף. כאשר רציתי לנעוץ את המזלג בבשר, הוא הקדים אותי ונעץ את המזלג שלו ואכל לי את החתיכה הקטנה של בשר. כולם ראו את זה. זה נעשה בצחוק, נשארתי רעב, אבל לא כעסתי עליו, בכול אופן לא שנאתי אותו. הוא אמר אז אמירה פילוסופית, משהו כמו "על תשאיר את התענוג לסוף. היית צריך קודם לאכול את הבשר!" יש בזה לא מעט חוכמה, כי אם דוחים את התענוג לסוף, תמיד יכולים לקרות דברים בלתי צפויים.
לפני כמה שנים חבר אחר כתב לי שהבחור ההוא מחפש אותי. דברנו כמה פעמים בטלפון. הוא היה רופא צבאי בכל החורים של ברה"מ. הוא אמר לי שמהמדבר ועד לאוקיאנוס האנטרקטי, מולדיבוסטוק ועד מינסק. הוא אמר שאין בברה"מ ים או נהר שהוא לא השתכשך בו. אבל את המקרה עם בשר ועוד כל מיני מצבים משעשעים ביחד הוא זכר כאילו קרו אתמול. שלח לי את התמונות שלו בתור סגן צעיר ויפה בגיל 23, גבר צעיר בגיל 40 – סגן אלוף ותמונה מעכשיו – שמן נראה זקן. אבל הזיכרונות הנעימים לא נעלמות.
