רוב האנשים חיים בתבנית, שנבנתה עוד בילדות שלהם. אם התבנית היא סבירה, ואדם לא סובל, לא חייבים לגעת בה. אדם חיי כל חייו, לא סובל יותר מדי, מצליח פחות, או מצליח יותר, בטוח, שמה שהוא השיג, הוא השיג בזכות עצמו, ומה שלא הצליח, בגלל הנסיבות, או מזימות של אחרים. אין לו מושג, שמה שמנהל אותו – זה התבנית, תוכנה, מעגלים נוירופיזיולוגיים, שהתפתחו בילדות, וחוזקו בכל מה שהוא עשה בהמשך החיים שלו.
הבעיה היא – כאשר אי אפשר לחיות בתבנית. כאשר התבנית מביאה או למשברים, או לסבל תמידי. במקרה כזה יש צורך לחפש דרך החוצה, לפרוץ את הגבולות שנבנו במשך כל החיים. זה קשה. זה מעורר חרדה.
לדמיין משהו אחר מהרגיל – זה כמו מסע לארץ לא נודעה. זה כמו קולומבוס, שיצא לים בלי מפות ובלי לדעת מה ימצא שם. בוואדי – מפחיד.
אבל אם אדם כלוא במחנה ריכוז, ויודע, שמחר-מחרתיים, יהרגו אותו, ויש לו עשירית האחוז, שיצליח לברוח – סביר להניח, שינסה לברוח, למרות הפחד.
