אני זוכר, שבראיון קבלה לבית ספר לפסיכותרפיה ב 1978 מישהי – אנליטיקאית מפורסמת, שאלה אותי שאלה, שנראתה לי אז טיפשית לגמרי. היא שאלה אותי, אם אני מרגיש או חושב. אני הייתי גם עולה חדש, גם בתחילת דרכי המקצועית. לא הבנתי את ההבדל. אמרתי: בטח, אני חושב, ואז הוספתי, אבל אחרי שאני חושב, אני שואל את עצמי, אם זה נכון מה שחשבתי. הייתה פאוזה. ואז אני הוספתי, שלפעמים אני מרגיש משהו, ואז אני שואל את עצמי, אם מה שהרגשתי – נכון. הוועדה הייתה בשוק ממה שאמרתי. התקבלתי מיד. אחר כך הבנתי, שרק אני התקבלתי בכלל בלי ניסיון. הייתי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא. את אחרים, אם קבלו לתוכנית, קבלו אחרי שנתיים, שלוש, חמש שנים של ניסיון קליני. אחר כך הבנתי, למה שאלו אותי את השאלה הטיפשית הזו. אז, בשנות ה – 70, הייתה גישה שאדם צריך רק להרגיש ולקבל החלטות לפי הרגשות בטן. הייתה סברה שפסיכולוגים מרגישים – שזה טוב, ורופאים חושבים – שזה לא טוב.
אחרי זמן הבנתי, שפעולה רק מתוך רגש – זה פעולה אוטומטית. את המגבלות של פעולות אוטומטיות, למדתי על עצמי וממטופלים שלי. כך שהתשובה האינטואיטיבית שלי ברעיון הייתה בכיוון הנכון – צריך להקשיב גם לגרש וגם לשכל.
עם הזמן הבנתי, שאם רוצים להיות יותר חופשיים בחיים, ופחות מותנים מראש על ידי כוחות לא מודעים, כדאי לשקול כמה חלופות לכל דבר.
לדעתי – זה החרות של בנאדם – לבחור, לשקול, לחוש ולחשוב, לדמיין, לכתוב, לשנות, להתאים, לשלב, להפריד. הפלא הוא, שכל מסלול שבוחרים לבסוף, קובע, את הכיוון ואת האיכות של החיים.
אני לא מדבר כאן על דברים לא צפויים, פורס מג'ור, על הצורך להתאים את עצמך ואת המסלול חיים לנסיבות חיצוניות.
