השיח הפנימי בישראל מאוד אלים. גוברת הנטייה לפולריזציה. רואים את האחר לא רק כשונה, אלה כאויב שצריך להילחם בו. ההרגשה היא שיותר דברים מפרידים ממאחדים אנשים. יש תחושה שמנדנדים את הסירה יותר מדי בצורה די מסוכנת.
בגלל האלימות מכול הסוגים שמופעל כלפי המדינה והעם שלנו, אנחנו מתנהגים כמו
עכברים שנכלאו למלכודת – תוקפים אחד את השני.
כל זה נכון לגבינו, אבל אם לראות את זה בהשוואה למה שקורה סביבנו ובכול העולם, אז אנחנו בינתיים עוד אי של יציבות. לא יודע אם נצליח לשמור על הבלנס לאורך זמן. זאת אומרת – מה שקורה אצלנו עוד רע במיעוטו. אין לנו בינתיים מלחמת אזרחים. יש רק הרבה פילוגים והרבה עוינות.
מסיבות השמורות אתם, שחלק מהעיתונאים תורמים לפילוג ולשנאה.
אני מעדיף סגנון, שהוא לא מתלהם ולא אלים. אני חושב שצריך לבדוק את הדעות של כל הצדדים, לנסות להבין את הצדדים, לחפש פטרון ולא השמדת האויב וניצחון טוטאלי.
גם כאשר העיתונאי מביע את הדעה שלו, עדיף לנמק, להשאיר סימני שאלה.
זה, לדעתי, כתיבה אינטליגנטית מעוררת מחשבה, עוזרת להבנת הנושא, מזמינה שיח, לא
מעליבה את הצדדים.
