כבוד – זה דבר מסוכן, אבל וויתור על כבוד מזמין התעללות ורצח

משהו התפספס בחינוך הישראלי. גם גיבורי מלחמות, שסכנו את החיים שלהם בשביל המדינה, עושה רושם, שלא מבינים מה היא האלטרנטיבה.

יכול להיות שזה בגלל שהם לא חוו את המצב שבו הם בודדים מול השנאה הבלתי מובנת, שנאה שחודרת לעצמות, שנאה שמקפיאה את הדם. שנאה בעוצמה כזאת שאתה מתחיל להאמין שאתה ראוי לה, גם אם אתה רק בן 10 או 11.

עושים ממך שעיר לעזאזל או תרנגול כפרות. כאילו הם מנגבים את כל החרא שדבק בהם על היהודים ומאמינים שיוצאים מזה טהורים וקדושים.

דורות הראשונים של ישראלים הבינו את זה הרבה יותר טוב. הם ידעו בשביל מה אנחנו צריכים מדינה משלנו.

בדיוק אותו דבר עושות עכשיו אימפריות קולוניאליות ששקועות עד הצוואר בדם של ילידים. אז הם מאשימים את ישראל באפרטהייד ובכיבוש, ובשלילת זכויות אדם. מחזיקות את פוקלנד ואת אמריקה ואת אוסטרליה ואת אמריקה הלטינית ואת אמריקה הדרומית ואת קנדה וכל מיני איים באוקיאנוס ההודי שמתברר פתאום ששייכים לצרפת או לאנגליה. באירלנד עד עכשיו יש מהומות, קורסיקה וקטלוניה ובאסקים דורשים עצמאות, אבל שהיהודים רוצים לבנות שני בתים ומרפסות, מרימים צעקות והאשמות.

אז מה עושים? אז יש את הגישה של העיירה: "שה! שב בשקט! אל תרגיז את הגויים! אם הם יתרגזו, נשאר בודדים.

אני זוכר איך אחרי איזה פיגוע גדול אמרתי שחייבים לנקום כי נקמה עוצרת המשך האלימות. אז איזה קולגה אמר לי: "מה אתך? למחרת כל ברית נטו תיהי כאן!"

אני לא אומר שצריכים להיות בריונים ולא לחשוב מה עושים, אבל אני זוכר היטב מה שאבא שלי סיפר על פוגרום קישינב. למחרת בחורים יהודים התארגנו. בעל חנות כלי מתכת חילק להם גרזנים וקלשונים והם נאמדו מול ההמון של הפורעים. כאשר אחד הפורעים, שיכור, התחיל להתקרב אליהם לקלל ולאיים, אחד הבחורים החזקים הרים אותו על קלשון, סובב באוויר וזרק בחזרה לתוך ההמון הפורעים. הם מיד התפזרו.

באחד הכנסים בארץ, זה גם היה בוקר אחרי פיגוע גדול, ספרתי לקולגה שלי מווילנה, איך אחרי שמלך השכונה בפעם מי יודע כמה ניסה להתעלל בי, להשפיל אותי, הכנסתי לו מכות חזקות, שברתי לו שיניים, את האף, וזה לפני כל השכנים (שני בנינים לא קטנים). אחרי זה במשך שנים אף אחד לא העז לגעת בי. אז הרופא הזה מווילנה אמר: "לי היה חבר כמוך. דקרו אותו למוות".

נכון, כבוד - זה דבר מסוכן, אבל וויתור על כבוד מזמין התעללות ורצח.