באופן גס, אפשר לזהות שתי הגישות לחינוך הילד: אחד – זה דרך כעס, האשמה, חוסר סבלנות, שיטה שיוצרת ילדים עצובים, תוקפניים, מרגישים אשמים ועם ערך עצמי נמוך.
השנייה – יותר מגוונת, יותר סבלנית, תוך הדגשה שילד – הוא טוב, וההורים אוהבים אותו.
בדרך כלל, התגובות של כעס, חוסר סבלנות, האשמה, באות כאשר ההורים לחוצים בעצמם. קרוב לוודי לדור של ההורים של ההורים כאלה, לא היה זמן וסבלנות לאמפטיה, הסברים, חיזוקים. הרבה יותר קל היה להכין ילד לגן או לבית ספר, אם מפחידים אותו, משפילים אותו. מי חשב באותו זמן על ההרגשה של הילד כאשר כבר יהיה מבוגר. כך מייצרים דור של אנשים תוקפניים, קנאים, לא בטוחים בעצמם, עם ערך עצמי נמוך.
אני די מסתייג מהתנועה לשוויון האישה, במיוחד, לדעה שהאישה צריכה לחשוב רק על הקריירה וצריכה להצליח כמו גבר, לעבוד מחוץ לבית כמו גבר. לדעתי, דור שלם של ילדים ישלם על זה ביוקר.
לדעתי, לפחות אחד ההורים צריך להיות מספיק פנוי, בשביל להקדיש את רוב הזמן שלו לילדים.
כאשר ההורים חייבים לעבוד משרה מלאה, אין זמן וסבלנות לילדים. הילדים – זה רק
מטרד. חינוך – פירושו הכנעה, השתלטות על רצונות של הילד על ידי כעס, תוקפנות,
השפלה שלו. כך, אולי משיגים שהילד מתוך פחד יהיה תלמיד טוב, אבל גם יהיה כעוס ולא
אוהב את עצמו.
