ראש החוג להיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בא לשיעור שלנו למחרת מהומות בפולין ב- 1968 ודרש ממני לקום ולהגיד מי היו האשמים במהומות. הייתי בן 17-18 ולא הבנתי מה הוא רוצה. כולם מסביב כבר הבינו ועד שהבחורה היהודייה האמיצה לא אמרה חצי בקול רם: "תגיד שיהודים אשמים שהוא יעזוב אותך", לא הבנתי מה הוא רוצה. כאשר הבנתי, לא הסכמתי להגיד והוא אמר לי לשבת ואמר בעצמו: "יהודים!"
שעושים לך שטיפת מוח כזאת כל הזמן, אתה מתחיל להאמין שאתה לא בסדר. בדברים אחרים באמת האמנתי לשלטון. למשל, שיהודים לא נלחמו נגד הנאצים. האמנתי, למרות שכל האבות של השכנים שלי היהודים היו במלחמה. האמנתי שיהודים יותר חלשים מגויים ועוד כל מני שטויות שרק עם הגיל השתחררתי מהם.
אני קיצרתי את הסיפור שלי, אבל זה לא כל כך פשוט. אם כולם מסביב, כולל ההורים, מסתכלים עליך בצורה מסוימת, וזאת מילדות המוקדמת – זה הופך לחלק ממך. לקח לי הרבה שנים ועבודה להשתחרר מתחושות אשמה ונחיתות.
אם אדם לא מנסה אפילו לדמיין שינוי בהרגשה, אז הוא נשאר בעולמו הפנימי כמו שהוא היה, למרות שמסביב הכול השתנה.
