יש לי כזה טסט אמפירי, ששמתי לב שהוא תמיד עובד: נגיד, יושבת מולי סבתא בדיכאון שהכול רע לה, וכואב לה, וכולם מסביב לא בסדר, והילדים לא עוזרים, והמדינה – לא בסדר, והרופאים – לא שווים. כך זה נמשך כל הבדיקה – הפרצוף תשע באב. באיזה שהו מקום, אני שואל אותה, כאילו במקרה: "יש לך נכדים?" – ופתאום אתה רואה כזה חיוך מאוזן לאוזן. זה בשבילי סימן שלסבתא יש בשביל מה לחיות, ושהדיכאון לא כל כך חמור.




