אותי לא לימדו לצחוק. את ההורים שלי אני בכלל לא יכול לזכור צוחקים.
צחוק לא חייב להיות צחוק של לעג. צחוק יכול להיות דרך התמודדות עם המציאות לא פשוטה. הרבה סופרים, שחקנים, היו מוצאים זווית מצחיקה גם בטרגדיות של החיים - הומור בזמנים של מלחמות, הומור מול משטרים מדכאים, הומור בהתמודדות עם עוני, חוסר צדק, אבסורדים של המציאות. לדוגמה: גאשק (החייל האמיץ שביק), קישון, יצחק באבל, יג'י לץ, רבים אחרים.
הייתה בת דודה של אבא שלי. היא הייתה אישה מאוד אופטימית, אנרגטית, תומכת, בעלת חוש הומור בריא. בעלה היה זמר אופרה עם קול בריטון מאוד יפה, אבל הוא היה איש מאוד פסימי.
אני זוכר בתור ילד שהיינו אצלם פעם. הם גרו בפרבר עני, בבית, משהו כמו, 2 מ' על 2 מ'. ישבנו סביב שולחן מאולתר, על ארגז. לא היה מקום לכיסאות, אבל היה אוכל מאוד טעים ועוגה מאוד טעימה.
היא סיפרה שכאשר בזמן המלחמה הם היו רעבים, היא הייתה אומרת לבעלה, ש"עוד נוכל עוגות", והוא לא האמין. והנה - היגענו לזמן הזה שאוכלים עוגות!
הוא שר בשבילנו אריות מאופרות בכוך הזה. חשבתי שהזכוכיות בחלונות תיכף יתנפצו.
חשוב לציין שהם היו מאוד עשירים לפני המלחמה. בבית שלקחו מהם, היה בית ספר יסודי
ותיכון יחד של אזור שלם של העיר.
