בגיל ההתבגרות היה לי מאוד חשוב להילחם פיזית עם כל מי שפוגע בי על רקע אנטישמי. כנראה, זה היה חשוב לעיצוב האישיות. בניית האופי.
לא יכולתי להשלים עם התפקיד של מושפל ומסכן, לשם האנטישמיים דחפו את כל היהודים.
עזבתי את ברה"מ בגיל צעיר, אבל אם הייתי נשאר וממשיך לחפש מלחמות, לא היה עובר הרבה זמן והייתי נדקר או מקבל גרזן בראש, מת או נשאר נכה.
היה חשוב לי גם ללמוד ולהתפתח. גם יהודים אחרים לא נלחמו כל הזמן עם מיליוני אנטישמיים, אחרת לא היו מדענים, רופאים, מוסיקאים, סופרים. החוכמה, כנראה, היא לא להיכנע, לא להוריד ראש, אבל לזכור שהחיים בכבוד עדיפים ממוות בכבוד.
אם לעבור למדינת ישראל, אז אם על כל פיגוע היינו יוצאים למלחמה, מזלזלים בכל מנהיגי העולם, באיזה שהוא שלב היינו מוכרעים.
כנראה איפוק לא מזיק לפעמים. צריך גם לפתח כלכלה, מדע, חינוך. בגלל זה המדינה בכל זאת די חזקה ומתפתחת. דווקא ערבים, שנלחמים כל הזמן, מפסידים גם במלחמות וגם לא מתפתחים.
כנראה הדמוקרטיה יוצרת סובלנות ועמידות מפני המנסים להכניע אותנו.
