דודה שלי, הייתה ממשפחה מאוד עשירה ועתירת נכסים. בעלה היה זמר אופרה.
אחרי המלחמה, הם גרו בכוך של 2Х3 מטר איפשהו בשולי העיר. בעלה, אומנם חזר להיות זמר באופרה, אבל היה תמיד מדוכא, והיא – מלאה בשמחת חיים.
פעם, ביקרנו אצלם, הייתי ילד, אני זוכר, איך היא אמרה, שבשנות המלחמה, שהיו רעבים ובסכנת חיים, היא תמיד אמרה לו, שיבוא הזמן, ועוד נאכל נפוליון! והנה – אנחנו חיים ואוכלים נפוליאון. אני עד היום זוכר, כמה הנפוליאון הזה היה טעים.
בעלה של דודה היה חיי בתחושה שהחיים לא צודקים אליו. כאילו הבטיחו לו משהו אחר, וסדרו אותו. כאילו אמרו לו, שאם יהיה ילד טוב, אז הכול יהיה בסדר. אני זוכר איך הוא סבל בחיים, ובסוף מת עוד בברה"מ, מדוכא ומסכן. ודודה בתחילת שנות התשעים עוד עלתה ארצה עם המשפחה של הבת שלה, נכדים ונינים. כמו שאומרים – C'est la vie .
