הפער שקיים בין התחושה הפנימית של ניצול שואה, שהוא סוחב אתה מילדות, ושאומרת לו ששום דבר לא בסדר, שיכול להיות, שלא יהיה מה לאכול, שעומד להתרחש אסון, ובין המצב העכשווי שלו, יכול להיות מאוד מרשים ומלמד, עד כמה החוויות העבר, מכתיבות את תפיסת העולם.
אני עוד בהתחלת ההתמחות שלי שמתי לב, ואמרתי לעצמי, שאנשים שעברו בפועל שואה, או טראומה אחרת, לא יכולים לראות את העולם, כאילו דברים כאלה לא קיימים. אי אפשר לשכנע אותם בזה, שמסביב שלום, יש מה לאכול, אנחנו במדינה שלנו. הזיכרון הפנימי שלהם אומר להם, שהכול יכול להתהפך ביום אחד.
טפלתי פעם ביהודי הונגרי, שהבית שלו היה כמו מחסן: ארגזים של שימורים, מצות, מלח, סוכר, קמח, בגדים בסיסיים. וזה בסוף שנות ה – 80.
כבר באמצע שנות ה-90 ,מישהי מתקשרת אלי ומספרת שאימא שלה כל רבע שעה מתקשרת אליה ושואלת, מה עם הנכדים, וזה שהיא אומרת שהכול בסדר, ילדים בבית ספר ובגן לא מרגיע את אימא. התברר, שאימא ניצולת שואה, הייתה בעצמה ילדה בשואה, וראתה איך ילדים מתים מרעב ונרצחים.
לאנשים כאלה יש בתוכנה תכונה, שאומרת: "האסון יכול לבוא מרגע לרגע. היום הכול בסדר, מחר מלחמה, רצח, רעב, השמדה".
אי אפשר להתעלם מזה שהשואה והאסונות נמצאים מול העיניים שלהם. אם המטפל לא מבין את זה, הוא לא יכול לעזור להם.
יש לי גם הרבה סיפורים על דור שני. לא אכנס לזה עכשיו, אבל הם יכולים לחוות את אותם החוויות, למרות שבעצמם נולדו אחרי השואה.
