הרגשת בושה – זה חוויה מאוד קשה.
שימוש בבושה בחינוך – זה כלי הרסני מאוד. זה, לדעתי, יכול לשמר את הדיאדה שליט-נשלט, סדו-מזו.
בושה יכולה לגרום להדחקה לא רצונית של אספקטים מאוד חשובים בחיים.
דורי דורות השתמשו ומשתמשים בבושה ככלי לדיכוי בחינוך, בפוליטיקה, ביחסים גברים-נשים, ובמה – לא.
חלק מהאנטישמיות – זה לבייש את היהודים בזה שהם יהודים.
אחרי שיהודים בעצמם מתביישים בהשתייכותם לקולקטיב בזוי, מביש, אפשר לעבור לצד הבאה – השמדה.
אותו דבר עושים היום לישראל.
מה זה - הקריקטורות אנטישמיות. מה זה, אם לא ביזוי של עם שלם, לפני הפיכתו לקורבן והשמדתו.
נטייה לבייש ובושה עוברים מדור לדור. כך הורה מבויש, מבייש את הילדים שלו.
יהודי מבויש מבייש את בני עמו והקרובים לו. כל זה לא מודע. במקום מודעות משתמשים ברציונליזציות: לילדים – למה עשית קאקי. ליהודים – למה רצחתם ישו. לישראל – אתם רוצחים פליסטינים.
לא רק אצל יהודים זה קיים. זה נושא רחב, משפיע מאוד על אדם בודד והחברה.
בטיפול בהתכתבות, שווה לכתוב על זה. גם בנושא הזה, תסריטים אלטרנטיביים עם וויזואליזציה, תכנון של התנהלות ללא בושה, יכולים להיות מאוד יעילים.
יכול להיות, שחלק מפעולות השמאל אפשר להסביר בבושה משתקת: מה יגידו הגויים "הנאורים". נתנהג יתר נאור מאפיפיור. נוכיח, שאנחנו פוגעים ביהודים – בעצמנו, ולא באויבים שלנו. בקיצור: כנראה ש"הלחי השנייה" – זה גם המצאה יהודית.
