יצא לי פעם לשבת בתור לרופא משפחה שלי. הוא פרופסור, רופא דגול, מאוד מכובד. ישב שם, בחדר המתנה, רק ילד חרדי, כבן 14, עם ספר גדול. יושב וקורא. שאלתי אותו, אם הוא בתור. הוא אמר לי שלא, שאבא שלו אצל הרופא. ראיתי, שהילד חביב, לא מפוחד, לא אוין. שאלתי אותו, מה הוא קורא. הוא אמר לי. אני לא זוכר, אבל נדמה לי, שזה היה פרק בתלמוד. ביקשתי ממנו, שיקריא לי, מה שהוא קורא. הוא הקריא לי איזה סוגיה מהחיים הרגילים, אבל עם מחלוקת, דורשת החלטה, או פתרון. התחלתי להביע את דעתי, הוא הביע את דעתו, הסכמנו בין מה למה צריך להכריע, מה היתרונות וחסרונות של כל החלטה. היה מאוד נעים לשוחח עם הילד הזה. כאשר אבא שלו יצא, ואני הייתי צריך להיכנס לרופא, אמרתי לאבא, שילד שלו תלמיד חכם. הם שניהם הודו לי.
חשבתי לעצמי, שאם הייתי יותר צעיר, לא הייתי מתנגד ללמוד תלמוד. הבנתי, שזה דומה לצורת חשיבה שלי, במקצוע, בפוליטיקה, בניתוח של סוגיות חברתיות והיסטוריות. אולי זה עבר אלי בדרך חילונית מאיזה סבי סבים חכמים. מעניין, שחמתי, הייתה קוראת לי "ישיבה בוחר" – בחור ישיבה. הייתה אומרת: "אתה כל הזמן לומד".
יכול להיות, שהרבה יהודים הושפעו ביודעין ושלא ביודעין מצורת החשיבה הזאת. אבל בדרכים שונות.
אולי חלק השתמשו בזה ככלי כוחני, להכניע ולהשפיל אחרים. אצל אחרים, ההתפלפלות והעמדה בספק של כל דבר, הביאה לתיאוריות מהפכניות והרסניות, כמו קרל מרקס, סוציאליסטים, טרוצקיסטים, וקיצוניים אחרים.
יכול להיות, שבגלל הסכנה בהתפלפלות, ללא מסגרת, יש צורך בישיבות, רבנים חכמים.
אני לא מבין בזה שום דבר. אלה ההשערות שלי. אני מתייחס להשערות שלי בצניעות, אבל לא לכולם יש את התובנה של מגבלות השכל שלהם.
