אני תמיד מחפש דרך מעניינת בשבילי. למשל בהתמחות יש שני בחינות – א' – אחרי שנתיים-שלוש של ההתמחות, בחינה בכתב, וב' – אחרי 5-6 שנים, בסוף ההתמחות, בחינה של יומיים לפני כמה ועדות בעל פה. שניהם גורליות. אם לא עוברים, כל השנים שהשקעת ברפואה הולכים לפח. נכון, שבית חולים היה אמור להחזיק אותך לעוד שני ניסיונות עם הפרש של שנה. כולם היו לחוצים. חומר לימוד בלי סוף. אני הייתי מרוצה, שזה הזדמנות, עוד פעם לקרוא דברים שמעניינים אותי, להבין עוד דברים. גם במבחנים עצמם לא הייתי לחוץ. עברתי את שניהם בהצטיינות בפעם הראשונה. התוצאה הארצית הממוצעת הייתה 60% נחשלים. חלק היו נחשלים בגלל חוסר ידע, וחלק אחר בגלל סטרס ולחץ מבפנים ומבחוץ. גם בבית ספר לרפואה הייתי לומד בכייף. רק פעם אחד, בשנה ראשונה באנטומיה, היה ספר ענק ואטלס ענק. ידעו, שזה מבחן הכי קשה, אז נתנו שבועיים להתכונן. ראיתי, שזה לא נכנס לי לראש. גם לא היה מעניין. התקשרתי לחברים שלי – היינו 4 אנשים. זוג מבוגרים בני 32, וחברה שלי בת 21. אני הייתי בן 17-18. הצעתי, שכל אחד יעשה שליפות של 1/4 מהחומר, ואחר כך נחליף בינינו ונעתיק את השליפות, שיהיו 4 סטים. בסוף, ידענו חומר כל כך טוב, כי חשבנו איך לתמצת, כתבנו כמה פעמים. כולנו עברנו. אני בהצטיינות ובלי שימוש בשליפות. קוריוז: לחברה שלי היו רגליים ארוכות, מאוד יפות. כאשר היא הוציאה את השליפה מתחת לחצאית מיני שלה, היא חשפה את כל הרגל שלה עד למעלה בגרב שחור שקוף, כמו בסרטים דאז, עם בריג'יט בורדו או סופי לורן, מרצה צעיר, שפיקח על הבחינות, ראה את זה. כולו הסמיק, אבל לא אמר שום דבר. אני ישבתי מאחורה והתכוננתי עם השאלות שקבלתי. צופיתי בכל זה