עלי מאוד השפיעה אמירה של מישהו שהכרתי במקרה. היינו בירח דבש בים הבלטי. במסעדה-מועדון נוסח "מולן רוג' " סובייטי. הושיבו אותנו בשולחן עם גבר ארמני, נהג מרוצים, כנראה מאוד עשיר, לפחות לפי ההבנות שלנו באותו זמן. דברנו, ואחד הדברים שהוא אמר, זה שהוא מכיר אנשים שיש להם שקים של כסף והם לא מאושרים. הכוונה הייתה שהכסף – זה לא מדד מדויק לאושר.
אני, בהמשך החיים שלי ראיתי הרבה כאלה. זה לא עומר שאדם צריך להיות עני, אבל בהרבה מקרים האמירה "מרבה נכסים – מרבה דאגה" – היא נכונה. מספיק להסתכל בעיתון כלכלי, עם כל הפשיטות רגל ותחרות על עוד ועוד נכסים, מאבקי ירושה.
אני זוכר, לפני שנים הראו בטלוויזיה פתיחה של הוועדה לעסקים. טד אריסון היה עם בלון חמצן עם צינורות שנכנסים לו לאף, כמו בטיפול נמרץ. חשבתי אז, מה הבן אדם הזה היה נותן בשביל להיות צעיר ובריא. הבעיה - שאת זה, לא ניתן לקנות בשום הון שבעולם. יחד עם זאת, יכול להיות, שבשבילו ההגשמה העצמית הייתה בנין ופיתוח הכלכלי, ואז - לעושר אין משמעות. הוא בא לשם למרות מצב בריאותו בגלל שזה היה מפעל חייו – כלומר משהו פנימי, עושר פנימי.
גם אותי מעסיק יותר המרוץ אחרי העושר הפנימי. כמובן כפי שאני תופס אותו. אינדיבידואלי
לכול בנאדם.
