בתקופת מלחמת המפרץ ה-I עבדתי במרפאה של משרד הבריאות. פרסמו את מספרי הטלפון שלנו ברדיו ובעיתונים, בשביל לתת עזרה נפשית בהתחלה לעולים שרק הגיעו, ואחר כך לכל האוכלוסייה.
התקשרו המון אנשים בפאניקה, בתחושה של סוף העולם, תחושה שהטילים הכימיים מכוונים ישר לבית שלהם. היו גם וותיקים שעברו מלחמות, שהיו בחרדה משתקת.
שמתי לב שסתם להגיד לאנשים שהסכנה הסטטיסטית לא כל כך גבוהה, לא עוזר, אבל כאשר הייתי שואל אותם על עצמם, על משפחתם, על עבודתם, על מה שעשו בחיים, הם כאילו היו מתעוררים מסיוט, תמונת העולם שלהם הייתה מתרחבת והם היו נרגעים לבד מבלי לחשב את הסיכויים הסטטיסטיים שהטיל יפגע בהם או בקרובים להם.
למה נזכרתי בזה? - כי תרגיליי הכתיבה נועדו לאותה מטרה: ראיה יותר רחבה של העולם.
התעוררות מסיוט בו נמצא בנאדם בזמן המצוקה הנפשית.
