לא רק למשוררים. כמעט כל ילד הרגיש ייסורי אהבה. כמעט כל ילד היה מאוהב וחשש לגלות זאת.
מגיל 10 עד גיל 13 הייתי מאוהב בילדה מהכיתה. ציירתי לה ציורים, חלמתי עליה, אבל לא העזתי לגלות את זה מפחד דחייה. היא נחשבה "קולית", למשל, בין הראשונים עישנה בהפסקות בגן של בית הספר, למרות שהייתה תלמידה טובה. בקשתי ממנה סיגריה. אז היא הביאה לי סיגריה של אבא שלה. אני החזקתי אותה בכיס עד שהתפוררה.
אחר כך היא עברה לבית ספר אחר, ואני התאהבתי בילדה אחרת. עם השנים הבנתי, שזה פשוט צורך פיזיולוגי, התפתחותי. אובייקט האהבה מתחלף בקלות.
לא ראיתי את הבחורה הראשונה שנים. ידעתי שהיא התחתנה והתגרשה, אבל לא ידעתי
פרטים. פגשתי אותה בארץ. היא ובעלה השני היו שכנים שלנו. היא ספרה שהיא ידעה שאני
אוהב אותה ואפילו שמרה את הציורים שלי, ואפילו הביאה אותם לארץ. היא באה לארץ
לפניי, כך שאין סיכוי שהיא הביאה אותם כי ידעה שתפגוש אותי. גם היא פחדה באותו גיל
להודות שהיא אוהבת אותי.
