כתיבת תסריטים אלטרנטיביים דורשת הפעלת דמיון.
אם קוראים לזה פנטזיות, שבעצם אותה מילה בתרגום לועזי, אז כל התהליך מקבל גוון סתמי, שלילי, לא מביא לשום דבר, מאין תחליף לפעילות אמתית.
אני הייתי אומר שהפעלת דמיון זה - פעילות מנטאלית חשובה.
גם אנשים בחברות פרימיטיביות מספרים סיפורים, שרים, מנגנים כדי לשפר את הרגשתם. ויקטור פרנקל מספר על עצמו ועל האנשים אחרים ששרדו את המחנות. הוא מספר שהוא הסתכל על השמיים וראה שם מה שהוא רצה. מי שהסתכל רק על הגדר, על הבוץ, על הפצעים – לא שרד. אני מספר את זה מהזיכרון. קראתי את זה לפני יותר משלושים שנה.
בשבילי זה אומר, שהחיים במידת מה – הם מה שאדם עושה איתם. אם אדם מחליט
להתבשם בסבל, אף אחד לא יוכל לעזור לו. אנשים יעברו על ידו, אולי מישהו יחשוב או יגיד:
"איזה מסכן", אבל רק אדם עצמו יכול להחליט - להסתכל על הבוץ או על השמיים.
