בחדר כושר בו התאמנתי, היה ז'לוב אחד שפיתח שרירים. נראה חצי מפגר וכנראה די אלים. פעם מישהו ניגש למכשיר מסוים. פתאום הזה קופץ: " זה תור שלי!" כמעט דוחף את זה שניגש וחתף את המכשיר. גם בחדר כושר בין השרירנים, זה נראה מעשה גס. היה שם שרירן אחר, בחור נחמד עם חוש הומור. הוא כך, בהפגנתיות מראה על הז'לוב ומכריז: "טיליגנט!" - זה היה נחמד וכולם חייכו.
לדעתי, התוקפנות כזאת כמו אצל הז'לוב הזה מחדר כושר, באה מחוסר ביטחון ומספקות על הגבריות. בטח לא מעמדה של עוצמה, כוח, ביטחון עצמי, תחושת גבריות.
אני בטוח שלז'לוב הזה מחדר כושר לא היו לא חברים ולא חברות, למרות שהוא ימים שלמים עסק בפיתוח שרירים. לא חושב שמישהו היה סומך אליו, מעריך אותו, רוצה להיות חבר שלו.
כאשר הייתי נהר בתיכון, באוניברסיטה, היו לי הרבה חברים ספורטאים – מתאגרפים,
מתעמלים, מתאבקים. אני זוכר שבדיבורים שלהם היה ביטוי מזלזל לאלה שהיה להם כוח של
ז'לוב. הם הבדילו את זה מכוח האינטליגנטי. הם, בטח, התכוונו טכניקה מול הכוח, הם היו
גאים בזה שהם גם לומדים, גם קוראים ספרים, היו מתוחכמים חברתית. הם אף פעם לא
פגעו בחלש, לא השפילו, לא לעגו.
